פסק-דין בתיק ע"א 607-01-11

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ה' עובדיה) מיום 2.6.10 (ת"א 9677/04), שבו הורה על סילוק ידו של המערער מקרקע של המשיבה.

בתום שמיעת טיעוניו של ב"כ המערער החלטנו שלא לבקש את תשובת המשיבה שכן דין הערעור להדחות. 

ביום 11.12.97 הגיעו בעלי הדין להסכם בכתב (להלן: " ההסכם") לפיו שכר המערער מהמשיבה מקרקעין חקלאיים בשטח של 7000 מ"ר (להלן: " הקרקע"). תקופת ההסכם נקבעה לשנה אחת עד ליום 31.12.98, עוד הוסכם על אופציה להארכת ההסכם למשך שנה נוספת, תוך מתן זכות למשיבה לבטל את ההסכם, אם תזדקק לקרקע לצורכי בנייה. סעיף נוסף בהסכם (סעיף 4) נתן למשיבה זכות ביטול ללא סייג של ההסכם, ובלבד שתיתן למערער הודעה מוקדמת בת 90 יום. בסעיף 5 בהסכם נקבע שככול שהמערער יבקש לעשות שימוש בקרקע לחניון, שהוא שימוש חורג בקרקע חקלאית, יהיה עליו להכין, על חשבונו, בקשה מתאימה לוועדות לתכנון ולבנייה, והבקשה תוגש על ידי המשיבה. סעיף 8 בהסכם קבע כי רק לאחר קבלת היתר מהוועדות יוכל המערער לעשות עבודות בנייה לצורך הכשרת הקרקע לחניון.

המערער הגיש בקשה להיתר לשימוש חורג, אך היתר כאמור לא ניתן. בית משפט קמא קבע כי המערער לא טיפל בבקשה בשקידה ולא קידמה. עם זאת המערער החל מלכתחילה לעשות שימוש בקרקע לחניון, עשה עבודות בנייה להכשרת החניון, והוא ממשיך להפעיל את החניון עד עצם היום הזה, אף על פי שתקופת השכירות על פי ההסכם לרבות תקופת האופציה חלפה זה כבר.

ביום 19.10.03 שלחה המשיבה למערער הודעה על ביטול ההסכם עקב הפרה יסודית שהמערער הפר אותו. משלא הגיע המכתב ליעדו, שלחה המשיבה, ביום 4.4.04, מכתב נוסף בדבר ביטול ההסכם.

עילת הביטול הייתה הפרת תנאי סעיף 5 ו- 8 בהסכם, בכך שהמערער עושה שימוש בקרקע ללא היתר.

ביום 18.8.04 הגישה המשיבה את התביעה דנן לסילוק ידו של המערער מהקרקע, בטענה שעקב הבנייה שבנה המערער על הקרקע, והשימוש שהוא עושה בה כחניון, שלא לפי היתר, הוגש כתב אישום נגדו ונגד המשיבה, שני הצדדים הורשעו ונגזר דינם. גזר הדין כלל גם צו לאיסור השימוש החורג, אך המערער המשיך בשימוש. עקב זאת הועמדו בעלי הדין לדין פלילי בשנית ושוב הורשעו.

המערער הודה שאין לו היתר לשימוש חורג, וכי היתר כזה לא ניתן עד היום, אך טען כי מכוח סעיף 5 להסכם כל חובתו הייתה רק לדאוג להכנת בקשה מתאימה לוועדה לתכנון ולבנייה, וכי את זאת עשה. שנית, טען, כי המשיבה היא שסיכלה קבלת ההיתר, בכך שסירבה לחתום על הבקשה. טענה נוספת של המערער הייתה שבפועל הסכימו הצדדים כי ההסכם יתחדש ללא הגבלת זמן, ובלבד שלמשיבה יש זכות לבטל אותו אם תיזקק לקרקע לצורכי בנייה, והמשיבה לא טענה כך.

בית משפט קמא דחה את הטענה כי ההסכם הוארך ללא הגבלת זמן. ראשית משום שהטענה נסמכה על תצהירו של מר יגאל יוסף, שלא התייצב, ושנית משום שהיא עומדת בסתירה ללשון ההסכם ולכוונה העולה ממנה. עוד קבע בית משפט קמא כי במקרה של הארכת השכירות מבלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיימה בהתאם להוראות סעיף 19 בחוק השכירות והשאילה, תשל"א- 1971, שלפיכך, המועד שבו היה על המערער לסלק ידו מן הקרקע חל לכל המאוחר בשנת 2004, על יסוד הודעת הביטול שקיבל בשנת 2004, או על יסוד כתב התביעה שהוגש בשנת 2004. על כן הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי המשיבה הודיעה כדין על סיום יחסי השכירות, בכך הביאה את יחסי השכירות לסיומם, שעל כן על המערער לסלק ידו מהקרקע.

מכאן עבר בית משפט קמא לדון בשאלת השימוש החורג, וקבע כי המערער לא קיים את התנאי לשימוש במקרקעין כחניון  - קבלת היתר מרשויות התכנון. בכך הפר המערער את ההסכם הפרה יסודית, אשר הקימה למשיבה את הזכות לבטלו. במיוחד נכונים הדברים, אמר בית המשפט, משהוברר למשיבה כי בעטיו של המערער הוגשו נגדה כתבי אישום בגין השימוש החורג במקרקעין. על כן, גם לאור דיני ההפרה, המשיבה ביטלה כדין את ההסכם.

בסיום דן בית משפט קמא בשאלה אם, כטענת המערער, המשיבה הכשילה את קבלת ההיתר. בעניין זה קבע בית המשפט כי אף אם הגיש המערער בקשה כלשהי בשנת 1997, עובדה שכשלעצמה לא הוכחה במידה הנדרשת, הרי שאף מעדותו עולה כי לא טיפל בה בשקידה ולא קידם את הטיפול בה.

לפנינו ב"כ המערער חזר ופירט את טענות המערער שנטענו בבית משפט קמא.

לא השתכנעו כי יש ממש בערעור.

המערער השתמש בקרקע שימוש אסור מבלי שקיבל היתר, או למצער היתר לשימוש חורג. לא מקובלת עלינו הטענה כי כל שהיה על המערער לעשות הוא רק להכין בקשה. עולה מההסכם בכללותו, ומסעיף 8 שבו, כי המערער לא היה רשאי לעשות שימוש חורג, כל עוד לא  ניתן היתר לכך. קביעותיו של בית משפט קמא בעניין הכשל של המערער בקידום הבקשה להיתר מקובלות עלינו. לא הייתה לפני בית משפט קמא ראייה של ממש שהמערער פנה אל המשיבה וביקש לקבל את חתימתה וכי זו סירבה. אדרבא, הייתה ראייה לסתור (תצהירו של מר ססובר, מטעם המשיבה; ר' סעיף 6 בתצהיר). ככול שטענת המערער היא שהמשיבה הכשילה קבלת היתר, בכך שסירבה לחתום, הרי שמוטל היה עליו להוכיח כי פנה אל המשיבה בעניין זה. כאמור, המשיבה הכחישה זאת, והמערער לא הוכיח. מכל מקום, אפילו נניח שהמשיבה סירבה לחתום על בקשת ההיתר בשנת 1997, הרי המערער לא הוכיח כי עשה דבר וחצי דבר לקידום הבקשה לשימוש חורג משך כל התקופה עד שנת 2004. רק אחרי שהוגש נגדו כתב אישום, בוטל החוזה עמו, והוגשה תביעת הפינוי, ורק אז החל לטפל בעניין זה (ראה מוצג ז' לתיק מוצגי המערער). אך ברור כי בשלב מאוחר זה רשאית הייתה המשיבה לסרב לחתום על בקשה להיתר, ואין למערער להלין על כך.

בוודאי שאין להתיר למערער להמשיך ולהשתמש בקרקע לאחר פסק הדין של בית משפט השלום בהליך הפלילי, שהורה על הפסקת השימוש במקרקעין, שימוש הנוגד את התב"ע וההיתרים שבתוקף.

אין לקבל את טענתו של המערער שההסכם התחדש לתקופה בלתי מוגבלת, כפי שקבע בית משפט קמא. נזכיר כי בכל מקרה רשאית הייתה המשיבה לבטל את ההסכם בכל עת לאחר שחלפה השנה הראשונה, ובלבד שתמסור הודעה מוקדמת של 90 יום, ונוסיף כי טענת המערער בדבר הסכם ללא הגבלת זמן מבוססת על טענתו כי כך סוכם בין מר יגאל יוסף ובין המשיבה, אלא שמר יגאל יוסף עצמו, בתצהירו (שעליו לא התייצב לחקירה), אינו אומר זאת.

פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק היטב. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, אלו תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט ולא גילינו בפסק הדין טעות שבחוק.

נוכח נסיבותיו האישיות הבריאותיות של המערער, ולפנים משורת הדין, אין אנו מחייבים בהוצאות.